בואי נראה מה היה פה,
כששוב נתקלת בחומה הבצורה של הפרטנר שלך
ולא הצלחת להגיע אליו כך שיבין אותך:
נגיד שאנחנו ניצחנו בקרב המוחות הזוגי
ויצאנו ע-נ-קים,
מנגבים את הזעה מהמצח בתנועה של בריונים
וחווים קטרזיס של סיפוק עצמי. יופי.
רק מה? כמו בכל קרב, יש חללים.
מולנו על הרצפה, מוטלות שאריות דימויו העצמי של בן זוגנו,
(זה שפעם היה אהוב נעורינו, כן?).
וכדי לקום מהמכה, הוא אוסף את השאריות האלה
וקם מחדש כמו פצצת תוקפנות מתקתקת…!
א-מ-א-לה. לא נראה שזה הולך לכיוון טוב…
נכון, כי מה חשבנו?
ברור שמכאן לא יבוא לציון גואל.
אז איך זה קורה?
בזמן הפינג פונג המילולי האלים שהתרחש בינינו,
אחד מאיתנו לחץ על כפתור העלבון הרגיש!
ובכך הזניק את כל מערכות ההתקפה האטומיות שלנו.
מאותו רגע במקום להקשיב ולהבין את בן זוגנו, אנחנו עסוקים רק בדבר אחד:
לארוב להזדמנות שנצליח לחבוט בו בזמן,
ולהוכיח לו כמה הוא קטן, רע ולא צודק.
כך אנחנו יוצאים מנצחים, צודקים ובעיקר, לא פראיירים.
אז נכון שהתיאור הזה מזכיר קצת את המערב הפרוע,
אבל אנחנו באמת בסרט מתח של מי יותר חזק וצודק,
רק שהשחקנים במערבון הזה הם גיבורים בתחפושת.
כי מי שצועק עליך שם הוא לא בן זוגך הגיבור, אלא הילד הקטן והפגוע שבו.
והוא תוקף ושולף את הנשק שלו בכל פעם שלוחצים לו על כפתור העלבון.
כי הכפתור הזה מצלצל אצלו במקומות ששייכים לעבר ולילדות שלו. (לא לכאן ועכשיו).
והמפגש עם זיכרון הפגיעה מימי אבא-אמא,
מטריף את דעתו וגורם לו ללחוץ גם לך עם כפתור העלבונות שלך…
ולכן התוצאה היא קרב של ילדים פגועים בתחפושת של גדולים וחזקים..
אז מה צריך לעשות?
צריך להחליף את הסצנה ולעבור מהמערב הפרוע לסלון הזוגי שלנו,
ושם- ביחד, לנסות להקשיב למה שלא נאמר!
ומה שלא נאמר הוא הרגש שמסתתר מאחורי המילים.
והרגש הזה מבקש אהבה מאחורי המילים והצעקות הפוגעות.
הוא מחכה שנעשה כבר את המחווה הראשונה של החיבה…
כמה פעמים אנחנו בכלל לא התכוונו לסצנה הזאת וכשהיא התפתחה,
רק חיכינו שהשני יעצור, יחבק אותנו וכל הסיוט יגמר
ושוב נהיה רגועים ובטוחים באהבה שלנו.
אבל הצורך והכבוד להיות החזק והמנצח מכריע,
כי האופציה השניה היא לסיים כחלש והמפסיד…
ובמקום לשמוע את הקול שמצפה ומבקש אהבה ולהבין מה מניע את הצד השני,
(כפי שאנחנו היינו רוצים שישמעו אותנו..) אנחנו עוסקים בהאשמות ונצחונות.
ואולי אם נזכור שמה שאנחנו כל כך רוצים מהצד השני,
זה בדיוק מה שהוא צריך מאיתנו, כל הסרט הזה יגמר בהפי אנד.
רגע, למה זה קשור לגרפולוגיה?
אז זהו, שדרך ניתוח כתב היד שלנו אני יכולה לזהות את כל הדמויות שבסיפור:
את הפוגע, הנפגע, הרגש, את כפתור העלבון.. ואת הילד הקטן.
זה למה.
שתפו אם מתאים לכם, אולי מישהו ישמח לקבל.
כתיבת תגובה